משפט מוניציפאלי/ משפט מנהלי – עת"מ 234/09

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים 

עת"מ 234-09 אטדגי נ' מועצה מקומית רמת ישי ואח' 

בפני כב' השופטת אסתר הלמן

העותר 

אסף אטדגי

ע"י ב"כ עו"ד צביקה אייזנברג ואח' 

נגד

המשיבים 

1.מועצה מקומית רמת ישי

2.הועדה המקומית לתכנון ובניה

"מבוא עמקים" 

פסק דין

1. העותר, מנהל מסעדה (להלן: "העסק"), בנכס השוכן בתחום שיפוט המועצה המקומית רמת ישי (להלן: "המועצה"), הגיש עתירה זו כנגד החלטת המועצה להתנות מתן רישיון העסק בחתימתו על התחייבות לסגור את העסק עד השעה 01:00 וכנגד ההחלטה להוציא צו הפסקה מנהלי לעסק שבבעלותו. 

בנוסף, הוגשה העתירה כנגד משיבה מס' 2, הועדה המקומית לתכנון ולבניה "מבוא העמקים", אשר התנגדה, לפי הנטען, למתן רישיון העסק מנימוקים בלתי ברורים.

2. בישיבה שהתקיימה ביום 7.12.09 הצהיר ראש הרשות המקומית, מר עופר בן אליעזר, כי אין מניעה שהעותר יקבל רישיון עסק, בכפוף למילוי כל התנאים הקבועים לחוק. במקביל, הודיע כי המועצה תמשיך לאכוף את חוק העזר הנוגע לשעות הסגירה של בתי העסק, כפי שפעלה עד כה. 

3. בישיבה מאוחרת יותר, שהתקיימה ביום 23.12.09 הודיע ב"כ העותר, כי הושגה הסכמה עם המשיבה מס' 2 לפיה, תינתן חוות דעת חיובית לבקשה לרישיון העסק, בכפוף לכך שהעותר יאפשר מעבר חופשי לבית העסק, לפי המוסכם.

באותו מעמד, חזר ב"כ המועצה על ההצהרה, לפיה לא תועמד בפני העותר דרישה לחתום על ההתחייבות, כתנאי למתן הרישיון. 

4. על סמך הסכמות אלו, הודיע ב"כ העותר ביום 9.4.10, כי הוא מבקש לחזור בו מן העתירה, תוך שמירת הזכות לטעון לפסיקת הוצאות לטובת העותר. 

5. בהמשך הגישו הצדדים טיעוניהם לעניין פסיקת ההוצאות בלבד. 

6. לאחר שעיינתי בטיעונים, ושקלתי את הנטען בהם, בפרט העובדות הבאות:

העובדה שהמשיבה מס' 1 לא עמדה על טענותיה ובהזדמנות הראשונה, לאחר שהסביר ראש הרשות המקומית, מדוע נדרש מלכתחילה העותר לחתום על ההתחייבות, חזרה בה המשיבה מדרישתה ובכך חסכה, למעשה, דיון בעתירה. 

העותר השיג בינתיים את רישיון העסק, לאחר שהוסרה הדרישה להחתמתו על ההתחייבות, אך גם לאחר שדאג להמצאת אישורים/מסמכים נוספים שנדרשו ממנו. עוד קודם להשגת ההיתר, ובטרם הוגשה העתירה הפעיל העותר את העסק ללא היתר כנדרש. 

לא מצאתי ממש בטענתו של העותר, כי לא היה מודע לכך שמה שמונע קבלת ההיתר, איננו רק הדרישה כי יחתום על התחייבות, אלא היה עליו להמציא מסמכים נוספים לשם כך, אלה הומצאו רק לאחר הדיון בעתירה, וממילא, לא היה העותר יכול לקבל את הרישיון כל עוד לא דאג להמצאתם. 

בסופו של דבר, עמדתה העדכנית של המשיבה מס' 1, מלמדת על כך שאין חולק כי לא היה מקום מלכתחילה לדרישה שהוצבה בפני העותר, דרישה אשר היוותה הגורם להגשת העתירה, וממנה נגזרו היקף הטענות שהועלו במסגרתה, קרי, גם טענות שנועדו לתקוף את חוק העזר בכללותו. לאור האמור, ברי כי אין ממש בבקשת המשיבה כי יפסקו הוצאות לטובתה בגין הגשת העתירה. 

לא מצאתי כל עילה לחייב את המשיבה מס' 2 בהוצאות העותר, משנמצא כי הוצבה בפניו דרישה לגיטימית כתנאי להמלצתה החיובית והוברר כבר בראשית ההליך, כי אם יענה לדרישה זו לא תהא התנגדות מצד הועדה למתן הרישיון.

לא ניתן במסגרת זו לברר טענות העותר ודרישותיו לפצותו על נזקים שנגרמו לו, לכאורה, עקב התנהלות המשיבה, ונושא זה בכל מקרה חורג ממסגרת הדיון. 

7. לאור השיקולים שהועלו בטיעוני הצדדים ובפרט אלו שפורטו לעיל, אני מורה כדלקמן:

1. אני מורה על מחיקת העתירה כמבוקש. 
2. המשיבה מס' 1 תשלם לעותר הוצאות משפט בסכום החזר האגרה ששולמה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההוצאה ועד ההחזר בפועל. כן, תשלם המשיבה מס' 1 לעותר שכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 

המזכירות תמציא העתק לצדדים.

ניתן היום, י"א תמוז תש"ע, 23 יוני 2010, בהעדר הצדדים. 

השופטת אסתר הלמן